תהליך הגירושין שלי: מסע של שנה מכאב לצמיחה

מרץ 2007: נישואין זה ערך עליון, ובאותה מידה – גם מה החברה תגיד… אה, והשעון הביולוגי מתקתק…

מאי 2016: נישואין זה ערך עליון, אפילו אם רק על הנייר, וגם מה החברה תגיד… אה, ובשביל הילדים… אז ברור שנלחמים להציל!

ספטמבר 2016: או שלא… ברגע אחד של גועל, בעיקר מעצמי, מחליטה שנישואין כבר לא ערך עליון… אה, והילדים רק יקבלו שיעור לחיים מה באמת לעשות כשלא טוב… אבל עדיין חשוב מה החברה תגיד…

ינואר 2017: מודה לאמא שמוציאה אותי מהמיטה, לוקחת פיקוד על הילדים, וגם עליי. מכריחה אותי לצאת לעבודה כשאני לא רואה איך בכלל אפשר לצאת מהבית…

בתוך תוכי מודה לאלו שיודעים ולא אומרים לי כלום… וכל כך כועסת על אלו שלא. הם מצליחים להכאיב, מסתבר. 'נקודת תורפה שאצטרך לחיות איתה', אני רושמת ביומן ומנגבת את הדמעות…

פברואר 2017: מבינה שעל הזמן או על השפיות שלי, אני לא מוותרת. על כסף כן. מבטיחה לעצמי שההסכם יהיה מתנת יום ההולדת שלי… ונוהגת לעמוד בהבטחות…

מרץ 2017: יותר מדיי חזיתות… מנתקת קשר עם ההורים כדי להציל את עצמי… זה לכמה חודשים, בדיעבד, והיה הכרחי…

תחילת מאי 2017: אני בת 36, ואין לי מתנה לתת לעצמי… פישלתי!!!

סוף מאי 2017: אני עם הסכם. לא מושלם, אבל יש בו מספיק כדי להמשיך הלאה… והרווחתי אותו ביושר…

יוני 2017: ברבנות… מבטיחה לעצמי שאהיה המלאך הגואל של מי שיעברו את התהליך הזה, ממש כמו המלאכים והמלאכיות שלי, שכנראה בכלל לא מודעים לאורך המטורף של חבל ההצלה ששלחו אלי… אה, ועדיין חשוב מה החברה תגיד…

יותר מחצי שנה אח"כ מעדכנת בפייסבוק סטטוס 'גרושה' שהרווחתי ביושר (למרות שאף אחד לא באמת גרש אותי)… כבר לא נקודת תורפה, מסתבר… 'עדיין חשוב מה החברה תגיד'???, מי זו החברה בכלל??? ומתי, לעזאזל, חשבתי כך???

תחילת מרץ 2018: יותר לא עושה את זה לעצמי… לדייט הבא יוצאת רק אם אין שום ספק… וברור שמה שאני רוצה (שעדיין לא הגדרתי לעצמי מהו), בכלל לא קיים… ויותר ברור שאף אחד לא נכנס אליי הביתה, ובטח שלא ללב!!!

אפריל 2018: פתאום זה קצת פחות ברור…

אז לא יודעת מה יהיה מחר, אבל לרגע לא שוכחת להודות על כל מה שיש לי היום…